R. Moshe Alshikh Shemot 28 – ר' משה אלשיך שמות כח‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶ֩יךָ֩ אֶת⁠־אַהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת⁠־בָּנָ֣יו אִתּ֗וֹ^א מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַהֲנוֹ⁠־לִ֑י אַהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַהֲרֹֽן׃ (ב) וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי⁠־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃ (ג) וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל⁠־כׇּל⁠־חַכְמֵי⁠־לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חׇכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת⁠־בִּגְדֵ֧י אַהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַהֲנוֹ⁠־לִֽי׃ (ד) וְאֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַעֲשׂ֗וּ חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי⁠־קֹ֜דֶשׁ לְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַהֲנוֹ⁠־לִֽי׃ (ה) וְהֵם֙ יִקְח֣וּ אֶת⁠־הַזָּהָ֔ב וְאֶת⁠־הַתְּכֵ֖לֶת וְאֶת⁠־הָֽאַרְגָּמָ֑ן וְאֶת⁠־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת⁠־הַשֵּֽׁשׁ׃ (ו) וְעָשׂ֖וּ אֶת⁠־הָאֵפֹ֑ד זָ֠הָ֠ב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מׇשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב׃ (ז) שְׁתֵּ֧י כְתֵפֹ֣ת חֹֽבְרֹ֗ת יִֽהְיֶה⁠־לּ֛וֹ אֶל⁠־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָ֖יו וְחֻבָּֽר׃ (ח) וְחֵ֤שֶׁב אֲפֻדָּתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו כְּמַעֲשֵׂ֖הוּ מִמֶּ֣נּוּ יִהְיֶ֑ה זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מׇשְׁזָֽר׃ (ט) וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֶת⁠־שְׁתֵּ֖י אַבְנֵי⁠־שֹׁ֑הַם וּפִתַּחְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֔ם שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (י) שִׁשָּׁה֙ מִשְּׁמֹתָ֔ם עַ֖ל הָאֶ֣בֶן הָאֶחָ֑ת וְאֶת⁠־שְׁמ֞וֹת הַשִּׁשָּׁ֧ה^ב הַנּוֹתָרִ֛ים עַל⁠־הָאֶ֥בֶן הַשֵּׁנִ֖ית כְּתוֹלְדֹתָֽם׃ (יא) מַעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֮ אֶ֒בֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם תְּפַתַּח֙ אֶת⁠־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֔ים עַל⁠־שְׁמֹ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֻסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃ (יב) וְשַׂמְתָּ֞ אֶת⁠־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֗ים עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּרֹ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנָשָׂא֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת⁠־שְׁמוֹתָ֜ם לִפְנֵ֧י יְהֹוָ֛הי״י֛ עַל⁠־שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן׃ (יג) {שני} וְעָשִׂ֥יתָ מִשְׁבְּצֹ֖ת זָהָֽב׃ (יד) וּשְׁתֵּ֤י שַׁרְשְׁרֹת֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִגְבָּלֹ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖ם מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת וְנָתַתָּ֛ה אֶת⁠־שַׁרְשְׁרֹ֥ת הָעֲבֹתֹ֖ת עַל⁠־הַֽמִּשְׁבְּצֹֽת׃ (טו) וְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַעֲשֵׂ֣ה חֹשֵׁ֔ב כְּמַעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָ֠ב^ג תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מׇשְׁזָ֖ר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ (טז) רָב֥וּעַ יִֽהְיֶ֖ה כָּפ֑וּל זֶ֥רֶת אׇרְכּ֖וֹ וְזֶ֥רֶת רׇחְבּֽוֹ׃ (יז) וּמִלֵּאתָ֥ בוֹ֙ מִלֻּ֣אַת אֶ֔בֶן אַרְבָּעָ֖ה טוּרִ֣ים אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָאֶחָֽד׃ (יח) וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָהֲלֹֽם^ד׃ (יט) וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה׃ (כ) וְהַטּוּר֙ הָרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ וְשֹׁ֖הַם וְיָשְׁפֵ֑ה^ה מְשֻׁבָּצִ֥ים זָהָ֛ב יִהְי֖וּ בְּמִלּוּאֹתָֽם׃ (כא) וְ֠הָאֲבָנִ֠ים תִּֽהְיֶ֜יןָ עַל⁠־שְׁמֹ֧ת בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֛ל שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל⁠־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חוֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל⁠־שְׁמ֔וֹ תִּֽהְיֶ֕יןָ לִשְׁנֵ֥י עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט׃ (כב) וְעָשִׂ֧יתָ עַל⁠־הַחֹ֛שֶׁן שַֽׁרְשֹׁ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר׃ (כג) וְעָשִׂ֙יתָ֙ עַל⁠־הַחֹ֔שֶׁן שְׁתֵּ֖י טַבְּע֣וֹת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֗ אֶת⁠־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּע֔וֹת עַל⁠־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ (כד) וְנָתַתָּ֗ה אֶת⁠־שְׁתֵּי֙ עֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל⁠־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת אֶל⁠־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ (כה) וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָעֲבֹתֹ֔ת תִּתֵּ֖ן עַל⁠־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצ֑וֹת וְנָתַתָּ֛ה עַל⁠־כִּתְפ֥וֹת הָאֵפֹ֖ד אֶל⁠־מ֥וּל פָּנָֽיו׃ (כו) וְעָשִׂ֗יתָ שְׁתֵּי֙ טַבְּע֣וֹת זָהָ֔ב וְשַׂמְתָּ֣ אֹתָ֔ם עַל⁠־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל⁠־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל⁠־עֵ֥בֶר הָאֵפֹ֖ד^ו בָּֽיְתָה׃ (כז) וְעָשִׂ֘יתָ֮ שְׁתֵּ֣י טַבְּע֣וֹת זָהָב֒ וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֡ם עַל⁠־שְׁתֵּי֩ כִתְפ֨וֹת הָאֵפ֤וֹד מִלְּמַ֙טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מַחְבַּרְתּ֑וֹ^ז מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָאֵפֽוֹד׃ (כח) וְיִרְכְּס֣וּ אֶת⁠־הַ֠חֹ֠שֶׁן מִֽטַּבְּעֹתָ֞ו אֶל⁠־טַבְּעֹ֤ת הָאֵפוֹד֙^ח בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל⁠־חֵ֣שֶׁב הָאֵפ֑וֹד וְלֹֽא⁠־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֽוֹד׃ (כט) וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹ֠ן אֶת⁠־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל⁠־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל⁠־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ תָּמִֽיד׃ (ל) וְנָתַתָּ֞ אֶל⁠־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת⁠־הָאוּרִים֙ וְאֶת⁠־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל⁠־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹ֠ן אֶת⁠־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי⁠־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל⁠־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ תָּמִֽיד׃ (לא) {שלישי} וְעָשִׂ֛יתָ אֶת⁠־מְעִ֥יל הָאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ (לב) וְהָיָ֥ה פִֽי⁠־רֹאשׁ֖וֹ בְּתוֹכ֑וֹ שָׂפָ֡ה יִֽהְיֶה֩ לְפִ֨יו סָבִ֜יב מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֗ג כְּפִ֥י תַחְרָ֛א יִֽהְיֶה⁠־לּ֖וֹ לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ׃ (לג) וְעָשִׂ֣יתָ עַל⁠־שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל⁠־שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב׃ (לד) פַּעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּֽעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל⁠־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב׃ (לה) וְהָיָ֥ה עַֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹל֠וֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל⁠־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יְהֹוָ֛הי״י֛ וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת׃ (לו) וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ^ט זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהֹוָֽהי״יֽ׃ (לז) וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל⁠־פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל⁠־הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל⁠־מ֥וּל פְּנֵֽי⁠־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִהְיֶֽה׃ (לח) וְהָיָה֮ עַל⁠־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת⁠־עֲוֺ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכׇֽל⁠־מַתְּנֹ֖ת קׇדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל⁠־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (לט) וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ וְאַבְנֵ֥ט תַּעֲשֶׂ֖ה מַעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם׃ (מ) וְלִבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ תַּעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנֹ֔ת וְעָשִׂ֥יתָ לָהֶ֖ם אַבְנֵטִ֑ים וּמִגְבָּעוֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃ (מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֹתָם֙ אֶת⁠־אַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְאֶת⁠־בָּנָ֖יו אִתּ֑וֹ וּמָשַׁחְתָּ֨ אֹתָ֜ם וּמִלֵּאתָ֧ אֶת⁠־יָדָ֛ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם וְכִהֲנ֥וּ לִֽי^י׃ (מב) וַעֲשֵׂ֤ה לָהֶם֙ מִכְנְסֵי⁠־בָ֔ד לְכַסּ֖וֹת בְּשַׂ֣ר עֶרְוָ֑ה מִמׇּתְנַ֥יִם וְעַד⁠־יְרֵכַ֖יִם יִהְיֽוּ׃ (מג) וְהָיוּ֩ עַל⁠־אַהֲרֹ֨ן וְעַל⁠־בָּנָ֜יו בְּבֹאָ֣ם׀ אֶל⁠־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל⁠־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ וְלֹא⁠־יִשְׂא֥וּ עָוֺ֖ן וָמֵ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם ל֖וֹ וּלְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א אִתּ֗וֹ =ל?,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (בנקודה אחת לטעם רביע) וכך דעתם של דותן וברויאר
• ל?=אִתּ֔וֹ (שתי נקודות לטעם זקף קטן?) וכך דעתו של המקליד בעקבות BHS. הנקודה העליונה נראית יותר כמו כתם או מחיקה.

^ב הַשִּׁשָּׁ֧ה =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=הַשִׁשָּׁ֧ה (חסר דגש באות שי״ן הראשונה) והמקליד תיקן בלי להעיר.
• הערות דותן וברויאר

^ג זָ֠הָ֠ב =א(ק),ל,ל1?,ב,ש,ש1,ק3,ו <תלישא גדולה? כן ונמסר עליו ב׳ בטעם>

^ד וְיָהֲלֹֽם =א(ק),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו <פתח? לא כן אלא קמץ>
• דפוסים וקורן=וְיַהֲלֹֽם (פתח באות יו״ד)

^ה וְיָשְׁפֵ֑ה =א(ק),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו <סגול? לא כן אלא צֵרי>
• דפוסים וקורן=וְיָשְׁפֶ֑ה (סגול באות פ״א)

^ו הָאֵפֹ֖ד =א(ק,ר),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורות טברניות (כתיב חסר וי״ו), וכך בספרי תימן.
• רמ״ה ומ״ש=הָאֵפ֖וֹד (כתיב מלא וי״ו) ועל פיהם בספרי ספרד ואשכנז.

^ז מַחְבַּרְתּ֑וֹ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ (סגול באות מ״ם)
• הערות ברויאר ודותן

^ח הָאֵפוֹד֙ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורות טברניות ורמ״ה (כתיב מלא וי״ו)
• ל=הָאֵפֹד֙ (כתיב חסר וי״ו)
• הערת ברויאר

^ט צִּ֖יץ =ל
• יש ספרים=צִּ֖יץ באות צד״י סופית גדולה

^י וְכִהֲנ֥וּ לִֽי =א(ק),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו <מתג מלעיל ומקף? לא כן אלא בלי מקף ומלרע כמ״ש> (״וכהנו״ בטעם מרכא)
• דפוסים וקורן=וְכִֽהֲנוּ⁠־לִֽי (״וכהנו״ מוקפת ובגעיה)

E/ע

הערותNotes

(ד) ואלה הבגדים אשר יעשו כו׳ – הנה ח׳ בגדים מכפרים על ח׳ גופי עבירות. אפוד על ע״ג מכנסים על עריות. כתנת על ש״ד. חשן על עוות הדין שהיא חשן משפט מעיל על לשון הרע מצנפת על גסות הרוח ציץ על עזות פנים אבנט על הרהור הלב:
וראוי לדעת מה נשתנו עבירות אלו מזולתן. ואחשבה שצפה הקב״ה שבאלו יחטאו בבית ראשון. ע״ג כי מספר עריך היו אלהיך ג״ע וסרוחים על ערסותם וארז״ל (שבת דף ס״ב) שהיו מחליפין וכו׳ ומסריחים מטותיהם בשכבת זרע ש״ד אשר מלא את ירושלים דם נקי כו׳ וענין זכריה הנביא ודומה לו. עוות הדין איכה היתה לזונה כו׳ מלאתי משפט וכו׳ אומר ויקו למשפט וגו׳ וכאלה אין מספר. לשון הרע וידרכו את לשונם כו׳ גסות הרוח עיני גבהות אדם וכו׳ יען כי גבהו בנות ציון עזות פנים מצח אשה זונה היה לך וכו׳ הרהור הלב הוי חושבי און וגו׳: (ה) והם יקחו וגו׳ – מלבד מה שכתבנו כאשר הערנו מי לא ידע כי הם יקחו את הזהב וגו׳ אפשר בא ללמדנו כי אין לחשוד את עושי המלאכה כמ״ש ז״ל (ב״ב דף ט׳) על ולא יחשבו את עושי המלאכה כו׳. כי שנים אין צריכים לתת חשבון. וזה יאמר והם יקחו כו׳ לומר כי לעושי המלאכה אין צריך ממונים עליהם לתת להם בחשבון במספר במשקל. כ״א שהם בעצמם יקחו את הזהב ואת התכלת וגו׳ כי באמנה הם עושים: (ו) ועשו את האפד וגו׳ – ארז״ל אפוד מכפר על ע״ג כד״א ואין אפד ותרפים. ויהיה הענין כי האפוד שעל ידו מגידי׳ העתידות כד״א הגישה לי האפד יכפר על עסקי תרפים. המגידים כזבי עתידותיהם. וגם כי הע״ג היא מכת החצונים אשר לראשם הכנסה בשולי הקדושה ואחורי אחורים שלה. ע״כ יבא האפד שמציאתו באחורי הכהן מאחוריו מנגד אצילי ידיו עד עקבות רגליו ויבטל החיצוניות אשר נדבק לאשר עבד ע״ג. מאותה הבחינה ועולים ב׳ כתפות ובאים לצד פנים. וחשב האפד חובק את בשרו מבית בעבר פניו לקשר והמשיך קדוש בחינת פני עליון לאחוריו. וגם החיצוניות הוא פירוד וזה המבטלו הוא אחדות. ע״כ אפ״ד עולה מספרו אח״ד במ״ק. ורמז באו׳ זהב ותכלת וגו׳ כי להיות זה ראשון שבבגדים של כ״ג ירמזו בו ענינו. והוא כי מצוה על כל הכהנים להעשירו. כמשז״ל (יומא דף י״ח) גדלהו משל אחיו וכעובדה דסתת וזה ירמוז באו׳ ועשו את האפד זהב שיעשירוהו. וש״ת הלא טוב היה יהיה דל נכנע כי הלא יתגאה. ואיך תקובל תפלתו וכפרת עבודתו על ישראל. לז״א ותכלת כי יתן אל לבו שעתיד ליתן דין לפני הנמשל לתכלת שדומה לכסא הכבוד הוא מדת הדין הרפה ואם יתחזק יזכור מדת הדין הקשה הוא האודם וזהו וארגמן וגם יזכור לאן הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה. כמפו׳ אצלנו במקומו שהוא שאם יזכה יהי׳ עפר ואם לאו רמה ותולעה וזהו תולעת אם לא יזכה ואף אם יזכה יהי׳ לפחות שני. שישתנה לפחות שיהיה עפר. וגם יכנס בקבלת עול תרי״ג מצות וזהו ושש כי משמעו ששה והוי״ו ששה. הרי י״ב. והב׳ שיני״ן הם ת״ר. הרי תרי״ב והתיבה הרי תרי״ג זה הוא בבחינת המעשה. ואם יחשוב מחשבה לעשות כל מצוה מהן אשר הקב״ה מצרפה למעש׳ נמצאו התרי״ג ב׳ פעמי׳. קבלת המחשבה בהן וקבלת המעשה. וזהו משזר מעשה חושב. שמה שאמר ושש שהוא תרי״ג יהיה משזר שהוא כפול. ע״י מעשה חשב שהוא מעשה המחשבה:
או יה י׳ או׳ חושב על הכוונה שבמחשבת העושה והכל עולה אל ענין א׳ ובכלל המחשבה יהיו לו ב׳ כתפות חוברות שהוא ב׳ שמות שהם כתפות וסמוכות שעליהם יסמוך שהם ה׳ אלהים יהיו לו חוברות שייחד אותם תמיד כי ה׳ הוא האלהים שעם שהם על ב׳ קצותיו. מן הקצה אל הקצה זה דין וזה רחמים. עכ״ז וחבר. שתמיד יחבר במחשבתו ואל ימעט בעיניו המחשבה שאמרתי שהתרי״ג נעשים בה כפלים. וכן שגדולה מחשבת חיבור הב׳ כתפות כי דע לך שהמחשבה אני מחשב אותם כמעשה עצמו. וזהו וחשב אפודתו שהוא העדי של המעשה אשר עליו של מעשה כמעשהו אני מחשיב אותו והטעם הוא כי הלא מהחשב הנז׳. מתהוה המעשה וימשך. וזהו ממנו יהיה וכל זה בתנאי שלא יתגאה יתבטל הכל. כ״א שאפי׳ יהיה לו זהב יזכור תכלת כו׳ כמדובר למעלה. כי אז יכנע: (ט) ולקחת את שתי וגו׳ – אמר עוד תכנס בבואך פנימה בתכשיט הקדוש הזה. שעל כל הבגדים בזכות תורה שאני נותן בב׳ לוחות אבני׳ ע״י משה וזהו ולקחת את ב׳ אבנים שהם לעומת ב׳ לוחות אבנים שע״י משה. וזהו אבני שהם. שאותיות שהם הן אותיות משה והן לוחות שניות כי בזכרון הראשונות אין זכות לישראל. ופתחת עליהן מעין חרות על הלוחות שמות בני ישראל לרמוז שאם אין ישראל אין תורה ועוד כי הם ייחדו שמו ית׳. באמור להם ישראל אביהם האם יש ביניכם פיסול ח״ו. ואמרו לו הם שמע ישראל ה׳ אלהינו וגו׳. והשיב להם ואמר ברוך שם כבוד. כו׳ וידוע כי ב׳ כתובים אלה הן הם עיקר הייחוד ובכל פ׳ מהם ו׳ תיבות וכ״ה אותיות. וע״כ ששה משמותם על האבן הא׳ שהם כנגד פסוק שמע ישראל. וגם אותיו׳ הששה שבטים שבאבן ההוא כ״ה אותיות כמספר אותיות שבפ׳ של שמע. וכן הששה הנותרים על האבן השנית שהוא לעומת ו׳ תיבה שבפסוק ברוך שם. וגם בו כ״ה עם הכולל. וגם בששה הנותרים כ״ה שהיו ממלאים ביו״ד אחר המ״ם כנודע. כי באבן הא׳ היו ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי. ובאבן הב׳ יששכר זבולון יוסף בנימין גד אשר ואין קנאה לאשר באבן הב׳ על אשר בא׳ כי הלא הן כתולדותם: (יא) מעשה חרש כו׳ – אמר עוד יכנס בזכות אבות וזה בזכות אברהם שקיים כל מעשה המצו׳ אפי׳ עירובי תבשילין. וזהו מעשה. וגם זכות יצחק ששבחוהו במדת סבלנות ושתיקה כי סבל כהות עינים בפ׳ שנה וסבל וקבל בסבר פנים יפות. ושתק וקבל ליעקב בלב שלם ושתק מהגיד ליעקב מכירת יוסף בראותו ביעקב צער מות. וזה ירמוז באומר חרש כד״א חרש לאמר: וזכות יעקב באו׳ אבן כד״א אבן ישראל וגם בזכות המיל׳ שפתחו בה האבות וזהו פתוחי חותם שפתחו בחותם אות ברית קדש וגם בזכות תורה שבע״פ שנתחלקה בסיני לכל ת״ח. ואפי׳ כל תלמיד ותיק שבכל דור ודור כל מה שמחדש קבלה נפשו בסיני. ובשמות מזכירם הוא ית׳. כענין אליעזר בני או׳ כו׳ וכמאמרנו על צאת נפש רבה בר נחמני בטהור. שהיה אותו הדין מחלקו וע״כ לא חתך הדין הוא ית׳. רק מפיו. וכן כל תורה שבע״פ וזהו תפתח על שמות בני ישראל רמז אל מה שאינו נפתח מהתורה שבשני אבני׳ כ״א על שמות בנ״י שבכל דור. וגם כן בזכות עושי הסייגים למשמרת התורה. וזהו מסבת משבצות זהב תעשה אותם שהסייגים לתורה כזהב שבמשבצת המקיף ושומר בתוכו כגדר את האבן: (יב) ושמת את שתי וגו׳ – הנה הלא כמו זר נחשב שהאפד יכפר על ע״ג כי במקום שיש ע״ג. שהמודה בה ככופר בכל התורה. יהיה מקום לאפד לכפר או להגין ומה גם שהרי בזמן החורבן לא הגין לז״א ושמת כו׳ והוא מאמרם ז״ל (יומא דף ט׳) ויתר הקב״ה על ע״ג כו׳. ולא ויתר על ביטול תורה. וזה ירמוז כאשר ושמת את שתי האבנים על כתפות כו׳ שיהיו ב׳ לוחות אבנים שהיא עול תורה על כתפיהם. אף שלא יקיימוה כ״א שיהיו אבני זכרון לבני ישראל שילמדו בה. שיזכירוה בפיהם אז ונשא אהרן כו׳ לזכרון משא״כ אם תהיה ביטול תורה שלא יועיל האפוד והלא תאמר ומה יסכון להגן עסק תורה בהיות ע״ג ושאר עבירות. לז״א ועשית משבצות זהב כי ע״י עסק התורה לא יבצר מהתחדש בה חדושין אשר מהן אתה בורא מלאכים. שרפי קדש שאתעלס בהם וזהו ועשית משבצות חשובים כזהב ואין משבצות אלו הנזכרים למעלה כי שם הם שקועים לשקע אבנים ובאלו לא היו אבנים רק פרחים רמז לפרחי חדושי תורה. וגם שיהיה בם מעין שיקוע הוא כי גם בחידושי׳ יש העמיק בתורה ולא יעלה על רוחך כי בזה אני חפץ שיהיו עבירות. ושתחדשו חדושים בתורה כי אין בזה רק להגן מהפורענות. אך העונות אין נמחקין אך מה שאני חפץ הוא שתהיו מקיימי׳ העולם כעמודים שהעולם עומד בהם בטהרה בלי עון. וזהו שתי שרשרות זהב טהור שהן מעשה עבות שלשה חוטין בכל א׳ והוא שלשה מזה אשר אמר וחיבר שמעון הצדיק שאמר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג״ח אלו הן ג׳ חוטין מחוברים כעבות בשרשרות הא׳. והג׳ אחרים שבשרשרות הב׳ הם מאמר התנא (אבות פ״א) ר״ש או׳ על ג׳ דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום:
ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל סמיכות והתחברות עצמיי אשר לחשן עם האפד. ע״י ב׳ השרשרות האלה כי מלבד שהגנת האפוד היא בהיות תורה בישראל והמשפט היא ע״פ התורה. ג״כ כל ענין השרשרות השני הוא משפט וגם תורה שבראשון: (טו) ועשית חשן וגו׳ – ראוי לשים לב. מה זה שבאפד וחשן נאמר מעשה חושב משא״כ בשאר בגדים. ואחשבה כי למה שהאפוד מכפר על ע״ג אשר בה אפי׳ מחשבה פוגמת משא״כ בשאר עבירות. שנא׳ (יחזקאל יד) למען תפוש את בית ישראל בלבם. ע״כ נאמר בו מעשה חשב. שנעשה מעשה על ידי מחשבה. והנה המשפט גם הוא מחשבה פוגמת. כמשז״ל (כתובות דף ק״ה) על השחד שאפי׳ מקבל לשפוט אמת חייב. כי מיד תמהר מחשבתו לחשוב בכל דעתו שהדין עם נותנו. ומטה הדין וכמאמרנו על פ׳ אבן חן השחד בעיני בעליו בל יאמר הדיין למה אירא מהשחד אם צדיק אני וחפץ לדון אמת הלא הבחירה אחד כי הלא ידמה לאבן המסוגלות לחן שלא תוכל הבחירה לנגד טיבעה. כך הוא בעיני בעליו אשר לקחו שהפך בחירתו מוצא חן נותנו שאל כל אשר יפנה לכל צדדי הדין ישכיל ויצליח אשר נותנו שמכל צד יראה לו. שהוא מסייע לאשר נותנו. באופן שהמחשבה פוגמת הדין. וזה יאמר חשן משפט שהוא לכפר על המשפט. וגם הוא מעשה חשב כמעשה אפד שכמו שהאפד מחשבה פוסלת על מה שהוא מכפר כך הוא בחשן כמדובר. ואמר זהב כו׳ שאם אתה הדיין תראה זהב. בא׳ מבעלי הדין שיתן לך שית לבך אל התכלת שיהיה לך כליון חרוץ שוקף או כליון עינים. שהשחד יעור. או שית לבך כי אלהים היא שכינה בעדת הדיינים. וזהו תכלת שדומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד ואם יבואו לפניך ארגמן ותולעת שני שיהי׳ איש לבוש מכלול שארגוונא ילבש. ובעל דינו תולעת ולא איש חרפת אדם והוא שני משונה בבגדו מחברו הלובש רקמה. והוא בלואי הסחבות שית לבך אל שש משזר כי כשוזר פתילים עושה אותם שוים. באורך ועובי כן גם אתה תשוה אותם באמור לעשיר או הלבישהו כמוך או לבוש כמותו. ואם רבוע יהיה המשפט כדבר המרובע שוה מכל צד. כי יהיו המזכים כמחייבים אז עשה שיהיה כפול כי תכפול ותוסיף עוד להכריע ואם יצטרך להיות מתונים בדין ולהחמיצו כי יראה מרומה האריכוהו ג׳ ימים להיות מתון. וזהו זרת ארכו כי הזרת ג׳ טפחים רמז ג׳ ימים ואם לא יספיק זרת רחבו הרחיב הענין בג׳ דברים חקירות ודרישות ובדיקות. וזהו וזרת רחבו עד יצא לאור משפט: (יז) ומלאת בו וגו׳ – אתה הדיין תקיים העולם כלו בדיינותך כאלו אתה ממלאי המלוי שמלאו אבן היא אבן השתיה שממנה הושתת העולם ופי׳ ואמר איזו אבן אמרתי אותה שמד׳ טורים הם י״ב אבנים נעשו אבן א׳ שהוא ביעקב שלקח מאבני המקום י״ב אבנים ונעשו אבן א׳. שנאמר ויקח את האבן וגו׳ ואמרו בפרקי ר׳ אליעזר (פרק ל״ה) שזו היתה אבן השתיה שממנה הושתת העולם:
או ירמוז ענין מאמרנו בפסוק דן יידין עמו כו׳ כי שמשון לא היה נושא פנים בדין לבני שבטו שכל השבטים היו שוים לפניו. וזהו ידין עמו הוא שבטו כמה דאת אמר גוי וקהל עמים כאחד שבטי ישראל כאלו היו א׳ מכל שבטי ישראל. וזה ירמוז באומר ד׳ טורים אבן שהדיין יהיו לפניו ד׳ טורים שהם י״ב אבנים שבט א׳ בכל אבן כאלו כלם אבן ושבט א׳:
או יהי׳ הרמז ומלאת בו וכו׳. והוא כי ירמוז אל אבן הראשה היא שכינה. והוא ענין מאמרינו על כי המשפט לאלהים הוא. והוא כי הדיין חושב שדן את האדם. ודן את הקב״ה כ״א גזרה ב״ד לתת בשנה זו לראובן ק׳ מנה. ונתנו לו מן השמים צ׳ מנה. ועשרה הנותרים גזרו שיקחם משמעון שנתחייב לו עשרה מנה בדין מצד דין ודברים שביניהם ובבואם אל ב״ד של מטה. אם יעותו את הדין ויפטרו את שמעון נמצאת השכינה נדונית ודינה מתהפך ח״ו. כי ע״פ דינה האמתי היה שמעון חייב לראובן עשרה מנה ומשלים בהם מה שנידון למעלה בר״ה והב״ד של מטה היפכו צריכה עתה להחסיר משמעון י׳ ולבקש לראובן ממקום אחר. וליפרע מהדיין שהיפך דינו. כי נמצא שדן את ה׳ חלילה וזהו כי המשפט לאלהים הוא. והוא מאמר יהושפט (דברי הימים ב י״ט) כי לא לאדם תשפוטו ע״כ יזהיר את הדיין ויאמר ומלאת בו כו׳. לומר הזהר למלאת במשפט מלואת אבן הראשה. שאם מלא יד ראובן אל תחסרהו אתה בעוות דינך כי ע״כ אלהים נצב בעדת הדיינים כי שם שכינה במרכבתה. וזהו ד׳ טורים שהיא ד׳ מחטת שכינה שהיא אבן הראשה שעליהם וע״כ כתובים ג׳ בכל טור. כנודע כי בכל מחנה מארבעתן יש ג׳ ראשים. מיכאל ושנים עמו. וכן גבריאל ושנים עמו. וכן רפאל. וכן נוריאל. הרי י״ב כמספר שבטי ישראל. וגם הב״ד יותר עליון רמוז פה. כי הלא גם שם אברהם יצחק ויעקב. שהם דוגמת ג׳ מדות שלמעלה משכינה הנקראת אבן שהיא הרביעית. באופן שיחת הדיין מהמה. לדון דין אמת לאמיתו כי שם ב״ד של מעלה:
או יאמר ומלאת במשפט מלואת השכינה בעולם שהיא אבן הראשה הממלאת את העולם. במרכבתה שתעשה במקום ד׳ מחנות שכינה. תעשה מד׳ טורים שהם י״ב שבטים כל ג׳ כנגד מחנה א׳ כענין הדגלים ומי יעשה כן אבן. היא אבן הראשה. ורמז היות השבטים מרכבה אל השכינה. אפשר נרמז במה שראשי תיבות השבטים האלה י״ב במספר קטן עולה ל״ג כמספר מרכבת מלכות. שהיא שכינה כנודע:
והנה התייחס כל אבן אל שם השבט הכתוב בה דברו בזה המפרשים אך לא שמו לב אל יחס שמוש החשן שנכתבו בו שהוא מעין דבר המשפט. ויתכן הם רמז אל מדות הראויית לדיין היושב על המשפט. והנה השלש מדות ראשונות הנכללות באחת. היא שיקנא על שפיכות דמים ועל ג״ע. וזה רמז שלשת אבנים ראשונות. א׳ של ראובן שנאמר בו למען הציל אותו מידם. שאמרו לכו ונהרגהו וע״כ נכתב באד״ם. רמז לאדמימות הדם ונכתב חסר וי״ו. לרמוז על דם האדם. ועל ג״ע אשר שמעון קנא על הזימה בשכם נכתב בפט״דה. שהיא אבן מקררת הטבע ומרחקת הזימה עד הקצה אחרון. ועל ע״ג אשר לוי קנא עליה בעגל. ע״כ נכתב באבן ששמה ברק״ת שעולה מספרה תש״ב כמספר נקימה על עובדי הע״ג שעולה תש״א ועם הכולל תש״ב. כמספר ברקת. ואחר קנאה זו על ג׳ עבירות הראשונות. צריך הדיין שיהיו לו ט׳ מדות לדון משפט צדק. (א) שיודה על האמת ולא יחוש על כבוד עצמו. (ב) שלא יטה משפט כ״א שיקוב הדין את ההר. (ג) שיהיה שונא בצע בל יקח שוחד או יכיר פני עשיר. (ד) שידקדק בדין כדי שמדבר שקר ירחק שלא יתן אל לבו שלאדם ישפוט. כ״א לה׳. כמו שכתבנו בסמוך כי המשפט לאלהים הוא (ה) שיהא מתון בדין. (ו) שלא ישא פני קרוב. (ז) שלא ישא פני דל. (ח) שיהיה סבלן. כמשז״ל שאמר הקב״ה למשה בני טרחנין הם סרבנים הם וכו׳. ומה גם לדיין שלא יסתתמו טענות הבעל דין. (ט) שישתוק ולא יאמר אני מזכה אבל חברי מחייבים:
והראשון שבט׳ אלה היא ביהודה. שהיה הוא הדיין כמז״ל (סוטה דף י) וכשאמרה תמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. הוריקו פניו והודה ע״כ אבנו נפ״ך שהיא ירוקה ככרתי רמז שלא יחוש הדיין על כבוד גם שמריקו פניו. ועל הב׳ יששכר עיקר הדיינים. חקוק בספי״ר שנותנים אותו בקורנס ומכין עליה בפטיש ונוקבת הקורנס ואינה נשברת כך יקוב הדין את ההר ולא יטה משפט. ועל הג׳ שיהיה שונאי בצע. ולא ישא פני עשיר רמז בזבולן שהיה עשיר וחקוק ביה״לום שהיא פיר״לה עגולה לראות שאם בא עשיר לפני הדיין יתן אל לבו. כי העושר טוב המתגלגל ובלתי קיים. ולא יפסיד הע״ה הקיים לעד בשבילו. וילמוד מזבולן עצמו שהיה מוציא כל הונו. לת״ת של יששכר מהטעם הנזכר. ועל הד׳ שיתן אל לבו שאלהים הוא שופט וידקדק בעצם ילמוד מדן שנא׳ בו דן ידין עמו כא׳ שבטי ישראל. וארז״ל (שם) כיחודו של עול׳ והוא שיתן אל לבו כי את ה׳ שופט. וכמו שכתבנו בסמוך על מלואת אבן. וע״כ חקוק באבן ששמה לש״ם. לרמוז כי לשם ית׳ הוא דן. ולא לאדם ועל הה׳ להיות מתון בדין הוא כנפתלי כי כשערער עשו על המערה. לא רצה שיחתך הדין עם שהיה עם יעקב חיל כבד להכריע את עשו עד שחזר נפתלי למצרים והביא השטר ראיה אשר קנאה יעקב מעשו. וע״כ חקוק באבן ששמה שב״ו לרמוז שבו והמתינו מלחתוך הדין מתונים עד שיתברר הדבר ועל הו׳ רמז כי גם אם הדיין גבור כגד. הטורף זרוע אף קדקד. לא ישא חרפה על קרובו לעוזרו ע״כ חקוק באחלמ״ה. כלו׳ אח למה. כלו׳ מה לך באח להשחית נפשך עליו. ועל הז׳ שלא תשא פני דל. בא אבן תרשי״ש חקוק בו אשר לרמוז שיהיה המתרושש ואין כל כמאושר בעיניך ולא תתננו בדין. ועל הח׳ שיהא סבלן כיוסף שסבל ולא השיב להם את כל הרעה אשר גמלוהו. ע״כ נחקק בשה״ם שנדמה למשה ענו מאוד דאותיות שה״ם הם אותיות משה. ועל הט׳ שישתוק מלגלות מה שחביריו מחייבים כבנימין שארז״ל (בראשית רבה ל״ד) שהיה יודע במכירה. וישם לבניו שמות על שם המכירה ולא יצא מפיו. ע״כ נחקק בישפ״ה. כלו׳ יש פה. ומזה ילמד הדיין לבלתי גלות חובת חביריו כמדובר:
ובזה יש רמז בחשן משפט. המכפר על עוות הדין להזהיר ליושב על המשפט ומלבד שמות השבטים היה כתוב שבטי ישורון ואברהם יצחק ויעקב למען לא יחסר אות מכ״ב אותיות לתשובת האורים ותומים:
וע״פ דרכנו מצאנו כי ר״ת של השבטים. ושל שבטי ישורון. ושל שמות האבות במ״ק עם י״ב אבנים. וי״ב שמות שבהם עולה ס״ד כמספר מכפר על עוות הדין גם הם במ״ק:
עוד ירמוז היות האבות בחשן המשפט. לרמוז לב״ד יעשו משפט וצדקה כאברהם. ויעלו על לבם כאלו חרב מונחת בצוארם כיצחק כמאמרם ז״ל (סנהדרין דף ז׳). לעולם יעלה הדיין על לבו כאלו חרב מונחת לו כו׳. ויחרד תמיד שמא יגרום החטא כיעקב. ולא יבטח בעצמו: (לא) ועשית את מעיל כו׳ – הנה בכלל מאמרם ז״ל על שמונה בגדי כהונה. שמכפרים על ח׳ גופי עבירות הוא כי המעיל מכפר על לה״ר יבא דבר שבקול ויכפר על דבר שבקול והן אמת כי רבה רעת האדם אשר לשונו לא מטוהרה היא עד אין קץ וע״כ גבלו ראשונים והציבו ציונים לעורר לב האדם לשמור פתחי פיו. כי הנה הרמב״ם ז״ל עמד וימודד ה׳ מדות בחלקי הדבור ויקרא להן שמות מצוה בו. ונזהר ממנו נמאס אהוב מותר. הא׳ תפלה ולמוד תורה וקריאה. והב׳ כעדות שקר ורכילות וקללת חברו כו׳. והז׳ סיפורי ההמון במאורעות הימים. היא שיחה בטלה הד׳ בשבח המעלו׳ השכלות ומדותיות ובגנות הפחותות. שכוונה לעורר הנפש אל השלמות והה׳ הוא מה שצריך לדבר בו מסחורתו ומאכליו ומשקיו ע״כ:
והנה הן אמת כי לו החי יתן אל לבו כי פעלו יוצרו ויפח באפיו נשמת חיים חלק אלוה ממעל ויתן בפיו תורת ה׳ תמימה משיבת נפש חמדה מכל מלאכי אלהים לדבר בו לילה ויום לקדשו לכהנו לו כי ע״י היות תורת ה׳ בפיו כי יעסוק בה לשמה כל העולם כלו כדאי הוא לו. נקרע ריע אהוב. אוהב את המקו׳. אוהב את הבריות וכאשר תצא מפיו תורה בטהרה. כל שרפי קדש משרתי אלהינו יקרבו ויאתיון להתעלס באהבים הנחמדים. כמאמרם ז״ל (חגיגה דף י״ד) כי בדרוש ר״א במעשה מרכבה נתמלאה הבקעה מלאכי אלהים. ואש מן השמים. ולא בלבד מעשה מרכבה. כ״א גם בפשטה כמאמר מדרש חזית שהי׳ בן עזאי דורש והאש מלהטת סביבותיו והוגד לר״ע ובא ויאמר לו. שמא במעשה מרכבה היית דורש אמר לו לאו כו׳. ומה גם כי הלא כל עבודת האדם לקונו. או רובא דרובא. בפיו ובשפתיו תהיה כי הבקר אור. והנה לפניו ק״ש ותפלת השחר ולפניהם ולאחריהם שירי זמרת יה. וברכות והודאו׳. הרמות ונשאות אשר אהב ה׳ מכל שירי שרפי קדש כמאמרם ז״ל (בראשית רבה ס״ה) על פסוק הקול קול יעקב כי אין רשות למלאכים לשבח לקונם. עד ישבחוהו ישראל למטה. ומדי צאתו מבית תפלתו אם מתופשי התורה הוא שונ׳ הלכו׳ בבית מדרשו יום יום וכהתימו יאכל קימעא ובשפתיו יברח הזבח נטילה המוציא. ברכת מזון וד״ת על שולחנו וכי ינטו צללי ערב יתפלל מנחה. ועוד מעט תפלת ערבית וגם בלילה לא ישכב עד יאכל טרף ק״ש ויקם בעוד לילה לעסוק בתורה הנה כי כל היום וכל הלילה לא תשבות לשונו. מלעבוד את ה׳ תמיד וגם אשר אין תורתו אומנותו לא יעדר מג׳ תפלות ביום וקבוע עת למוד ביום ובלילה וגם כל תרי״ג מצות אשר יעשה ימלא פיו תהלתו ית׳ על כל מצוה ברכה. וגם כל פרי אשר יאכל ואשר ישתה יברך תחלה וסוף וכל פעולה גשמית אשר יעשה לא יבצר מתת חלק לפיו ולשפתיו להודות לשם ה׳ אפי׳ כי יפנה גופו הקטנים עד הגדולים על כל נטילה ברכה:
כלל הדברים כי כלי הדבור הן הם יהיו לבנ״י כלי יקר משרתי אלהינו העומדים יום ולילה לשרת בם את ה׳ מכל יתר אברי האדם. אל דמי להם ומי בער לא ידע לדון ק״ו ולומר האם מלך ב״ו יערב לו להשתמש בכלים מכלים אחד מעבדיו האם לא יזהר וישמר האיש ההוא בל יתגאלו כליו בשום חלאה ואבק ועפר. כ״א יכבסם בנתר וירבה למו בורית למען יהיו מגוהצים וזכים לשרת בם את המלך והוא מלך אשר הנשמה טפלה לו והגוף עיקרו כי מחומר קרוץ ככל עובד אדמה וק״ו בן בנו של ק״ו עד נחדל לספור כי אין מספר לגדודי ההפרשים בינו לבין ממה״מ אשר כל העולמות הוא בראם וכולם כאין נגדו אשר ברוב חסידות ענותנותו למעשה ידיו יכסוף ישרתהו בכלי חרש מחרשי אדמה פינו ולשוננו ושפתינו אתנו. ובהם בחר להללו ולשבחו תמיד יתר מכל חלקי גויתנו. מי זה החי לא יתן אל לבו. ליזהר לבלתי טמאם לבל ידבק בם מאומה מן החרם ולשמור לפיו מחסום מדבר דבר אשר לא כתורת ה׳ ולשומרה בקדושה וטהרה. כי הם כלי הקדש אשר ישרת בם את המלך הקדוש ולא ישרתהו בכלי צואים כי איך תכון תפלת שוחה עמוקה פי זרות ולשון מדברת גדולות קטרת תועבה לפניו והם כלי גללים מגואלים ואיך יערב לפניו יתברך ניב לשון אנשי לצון ולא יקצוף על קולו וחבל מעשה ידיו. ומי האיש אשר לא ישים הדברים האלה על לבו ויקרענו לי״ב קרעים ותרדנה עיניו דמעה ויתמרמר ויאמר בקול מר אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי כי ה׳ אלהים נתן לי לשון למודים וכלי יקר שפתי דעת טהורים וברים לעבוד בם את ה׳ אשר בהמה שמן חלקו בתורה ומצות ואוי לי על שברי נחלה מכתי אנה אוליך את חרפתי כי כלי הקדש אשר בם בחר ה׳ לעבדו טמאתים כמתים זעם מלאתים ותחת עשותי בהם שרפי קדש פרקליטים בראתי משחיתים ובלעדי הרעה הגדולה כי פעלתי עולה אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה כי איך אשא פני אל האדון ה׳ כי כל העבודה אשר עבדתיו שונה הלכות ותפלות ותשבחות הלא היו בכלי טמא ועבד אויל הייתי לפניו. ואם אב הוא איה כבודו ואם אדונים הוא איה מוראו ואויה לי כי כעסתיו גם כעס מעלה מנחה ומקריב דורון לפני האדון בכלים מכלים שנואים וגם כי הכרתי משוגתי במה אתרצה אל אדני ויהיו לרצון אמרי פי כי איך בפי אתודה על חטאת פי והוא טמא. ע״כ ישפוך את נפשו לפני ה׳ בכל צדקותיו יפליא למן היום אשר נתן אל לבו יהי עמו להבין ולהשכיל לשמור לפי מחסום נאלם דומיה בל ישמיע לאזנו מה שפה דובר נבלה ידבר ויהיה כחרש לא ישמע לקול מלחשים שמע שוא וכאלם לא יפתח פיו לדבר דבר אשר לא צוה ה׳ פן ישוב לכסלה כאשר בתחלה ומן אז חדל יעתר אל אלוה וירצהו בי יהיו דבריו קרובים אל ה׳ כי מעתה יהיו אמריו אמרי קדוש בכלי יקר:
והנח חשבתי למשפט אחלקה שכם הדברים הרעים שבתרמית לשון רמיה אל שבע תועבות נפשו ית׳ מסתבכים ומתאחזים זו בזו. א׳ גניבת דעת ודברי חונף מתהלל במתת שקר וכיוצא באלה. ב׳ נמשכת מזו הביא שמע שוא והוציא דבה. ג׳ היא הליצנות והתול הוללות כקלות ראש ודומה למו. ד׳ אשר יריבון אנשים והכה איש את רעהו בשוט לשון וגדופים. ה׳ והיא לה״ר וספר בגנות חברו ובבן אמו יתן דופי. ו׳ רכילות לשלח מדנים בין אחים. ז׳ נבלות הפה והן אמת כי אמן של אלו אשר היא יולדת השבעה היא שיחה בטלה כי ממנה פנה ממנה יתד לבא אליהם וממנה יהיו כלנה כי הלא נראה יושבי קרנות יועדו יחדו לנוע על העצים תחת כל עץ רענן. או בפתח שער חצר אשר יהיו שמה מקומות לשבת ויהיו מושבם בית מועד לכל חי איש לא נעדר אשר לא יעבור תחת שבט לשונם ובגדולים יחלו בהלכות מלכים ומלחמותיהם שמה יבאו את אשר יתיצבו מלכי ארץ ואשר רוזנים נוסדו יחד בחדרי משכיתם שבתם וקימתם ואיך זה נופל וזה קם וכל איש נותן טעם לפגם הנופל איך נפל שדוד ולשבח הקם וגבורתו ומועצת אי זה הדרך היה טוב למלך הדרום או למלך הצפון ואיש עצתו יודיע לעומדים לפניו ואשר אתו סיפורי מלחמות וד״ה ישמיע למו ובשמחת האיש במענה פיו יבדה מלבו המצאות כוזבות למד לשונו דבר שקר למשוך לבבם אליו ומשם ילמד לדבר חונף באמרי שקר וגניבת דעת וככלותם לדבר על שרי עם ועם ידברו על הארץ ועל המזון על המחיה ועל הכלכלה. אם מעט ואם הרבה יאכל כל איש לפי אכלו ויספרו ברע עושק ושמע שוא זה יאמר פלוני הרע לי וקפח מזוני וזה יאמר גם אני כמוך עשוק וגזול מפלוני אלמוני. ואם נוגע הנדבר בו סרה אל אחד מהיושבים יקום לריב עם אשר בזדון דברו ויחרפו ויגדפו זה את זה ויוציאו דבר זה על זה ובני לויה ישמחו לראות בקלון רעיהם ויתלוצצו עליהם ויעשו מושב לצים. ואם אחד מהיושבים יתן אל לבו פן יקצוף האיש אשר חירף רעהו יקום לגנוב דעתו ויחניפנו ובקרב לבו שמח לאדו. וע״פ דרכם יאונה לידם בחרף איש את עמיתו דברי נבלות לבזותו לא ישיב ידו ובנוסעם מבית מועדם כל ריע רכיל יהלוך אל אשר לא נמצא אתם ועליו דברו שם רעות באופן כי כל שבעה תועבות הנאמרות יחד כלן מסתעפות משיחה בטלה כסידרן או שלא כסדרן. וע״כ היטיבו אשר דברו רז״ל (אבות פ״ה) באומרם שנים שיושבים ואין ביניהם ד״ת הרי זה מושב לצים. כי מהשיחה בטלה יתעתדו לליצנות ולא הזכירו האחרות על כי מב׳ בלבד לא יחוייבו כמדובר רק המות הזה ע״כ שומר נפשו ירחק משיחת חולין. כי רעה בעיני אדונינו שבשמים היא. ולו יוכל איש לבלתי דבר כל דבריו כ״א בתורה ומצות ובקדשי שמים מה טוב חלקו ומה נעים גורלו. ועוד מעט בצרכי מחייתו. אך עצור במילין מי יוכל. אך ראה זה מצאתי יכול איש לשמור עצמו לבלתי דבר על הנוגע לזולתו מן הוא והלאה ואף גם זאת בקוצר מילין. כי אז טוב לו למלט נפשו מכמה דברי עונות המתרגשים בהניח דברי עצמו וישור על האנשים:
ונחזור אל הענין כי באר שבע הרעות האלה ירמזון דברי פשט ענין המעיל כי הלא רז״ל המעמידים אותנו על האמת למדונו כי הוא מכפר על ל״ה כי יבא דבר שבקול ויכפר על דבר שבקול ע״כ יתכן כי בגלל הדבר הזה רמז לנו הוא ית׳ במעשהו רעות הקול. ואופן תקונו ללמד דעת את העם כי ממנו יראו וכן יעשו להשמר מליפול אל פחת עון הלשון כי רב הוא. ומה גם בפי המעיל ומעשהו כי ידמה אל פי האדם כאשר יבא בס״ד כי על כן חשבתי כי כל ז׳ רעות המתרגשות משיחה בטלה נרמזו בו ולהיות כי הנזהר ממנה. הוא מתג ורסן אל מניעת כל שבעתם. ע״כ בפתח דבריו הורה לנו לימוד זה. וזהו אומרו ועשית את מעיל האפד וגו׳. וע״פ הרמז ינתן טעם אל בלתי היות במעיל רק תכלת לבדו והוא כי הנה השומר פיו ולשונו את כל גופו הוא מקדש ומיפה בעדי עדים. וז״א ועשית את מעיל האפד כי המעיל המכסה כללות הגוף יהיה אפד ועדי במה שיהיה מציאותו שהוא מיוחס אל הדבור כליל תכלת כי יהיה כל דבורך כלול דברים שהתכלת רמז אליהם שהם דברים אלהיים. שהתכלת דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד ולא בדברי חול והוא מאמר התנא (שם פ״א) ששמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא והוא בשום לב. א׳ אל הקדמה זו כל ימי גדלתי כו׳. ב׳ אומרו טוב משתיקה שיורה שיש דברים הרבה טובים לגוף והוא לא מצא טוב מזו. ועוד לשתוק ממלת לגוף ולא יאמר כ״א השתיקה טובה לאדם. ג׳ אומרו ולא המדרש וכו׳ שהוא בלתי מתייחס אל הקודם וגם מלת הוא מיותרת. ד׳ אומרו וכל המרבה דברים וכו׳ כי זה היה ראוי לסמוך אל אומרו ולא מצאתי כו׳ קודם לאומרו ולא המדרש כו׳:
אמנם הנה מציאות הדבור מתחלק לב׳. א׳ הנוגע אל הגוף כחיותו ומשאו ומתנו. ב׳ הנוגע אל הנפש כתורה ומוסר וכיוצא. והנה היה מקום לומר כי לענייני הגוף יש ב׳ חלקים א׳ להמון העם אשר לא ידעו ליזהר בדבריהם ולהם שתיקותם יפה מדבורם. אך לחכמי לב אשר גדלו בין החכמים דבורם יפה כי הלא למדו לשונם בחכמה ודרך קצרה ולהם הדבור יפה כי אפי׳ שיחה קלה של ת״ח צריכה תלמוד ששיחתם לא בלבד בסילוק טעות כ״א גם יש ללמד טוב ממנה וגם בה הרבות לא טוב. אך בתורה כל מרבה דבור בה ואריכות לשון הרי זה משובח. ע״כ בא רשב״ג ויורנו כי לא זו הדרך ישכון אור כי החלוקה העולה על רוחנו אשר היתה טובה להמון העם היא הראויה גם לחכמים וזהו כל ימי כו׳. לומר לא כעולה על רוחכם כי אין השתיקה טובה רק להמון. אך לאשר בקרב חכמים ילין הדבור יפה על כי בדעת ידבר. כי הלא כל ימי גדלתי בין החכמים ועכ״ז על בחינת הגוף לא מצאתי טוב משתיקה. כי אותה מצאתי טוב מהקיצור. אך בחינת הנפש אשר חשבתם כי טוב בו האריכות לא כן הוא כי בו יצדק הקיצור אשר חשבתם בגוף:
והנה היה אפשר להביא קצת ראיה שבתורה אריכות לשון בה הוא טוב כי הלא נמנו וגמרו כי תלמוד גדול ממעשה ואם הוא גדול ממעשה מכ״ש שרבוי הדבור בו טוב כמו שבמעשה רבוי המעשה טוב ע״כ לדחות זה אמר ולא המדרש הוא העיקר כלו׳ לא המדרש הוא מפאת עצמו העיקר רק על שמביא לידי מעשה וא״כ אין משם ראיה שהתלמוד שהוא דבור יתארך וז״א הוא. ועוד כי הלא הצד השוה בין לנוגע אל הגוף בין לנוגע אל הנפש כי כל המרבה דברים מביא חטא שכולל הכל גם בד״ת והוא מרז״ל (פסחים דף ג׳) לעולם ילמד אדם את תלמידיו דרך קצרה. כי רבוי דברים יביא חטא שהוא קרוב לישכח ויעבור לאו דהשמר פן תשכח ובשכחה יטעה בדין וגם התנא הזהיר חכמים הזהרו בדבריכם וכו׳ פן ישתו התלמידים וידוע כי באריכות דברים יש מקום יאחז:
הנה כי בזולת תורה ומצות אין טוב משתיקה. כי שיחה בטלה שוחה עמוקה ודרך רעה כל דורך בה לא ידע שלום והוא רמז הרומז כאומרו ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת כמדובר ולהיות כי אחר השיחה בטלה תבא החנופה וגניבת דעת. ע״כ סמך ואמר והיה פי ראשו בתוכו לומר הנה טוב טוב היה יהיה כל דבורך כליל תכלת ולא שיחת חולין ואם לא תעשה כן לפחות הזהר מחנופה הנמשכת בל יהיה לך א׳ בפה וא׳ בלב. וזהו יהיה פי ראשו בתוכו כי בית צואר הוא פי המעיל הדומה אל פה האדם יהיה פי ראשו בתוכו כך מה שבפי האדם יהיה בתוכו כי יהיה תוכו כברו והן זאת היתה תלונת מיכה המורשתי באומרו (מיכה ז׳) אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין וגו׳ כי הלא מלת באדם מיותרת וכן באומרו יצודו חרם שהראוי יאמר יצודו בחרם כי אין הרשת נצודת. אמנם בהיות בוכה למשפחותיו כי אנשי אמנה אבדו בימיו אמר אבד חסיד ולא שהוא אבוד חלילה רק מן הארץ כי יושבי הארץ הם האובדים וגם שלא יבצר מהשאר אנשי אמת בצד מה הלא ישר באדם שיהיה היושר באדם מניה וביה תוכו כברו אין. והנה כל כך מושרשים בזיוף שאין איש בוטח בחברו כי כל אחד מבין בחברו שאין תוכו כברו כי מרמה בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו כי הלא כלם לדמים יארוב. ראובן את שמעון ושמעון את ראובן כל אחד חפץ לרמות לצוד את רעהו בדברי שקר וכל אחד מלבבו ידע לב חברו באופן שאיש את אחיהו לא יצוד את חברו או ממונו כי כל אחד יבין את רעהו וישמר. אך יצוד את הרשת שטומן לו חברו. וחברו יצוד הרשת שפירש לו זה כי לב כל אחד. צד ומבין ערמת חברו. וישמר. נמצא שאיש את אחיהו יצודו חרם הוא הרשת בלבד נמצאת חנופה לבלתי הועיל:
וזה אחשוב כיון המשורר במקראיו באמור (תהלים י״ב) שוא ידברו וכו׳ יכרת כו׳ אשר אמרו כו׳ והוא כי אחרי אומרו כי פסו אמונים מבני אדם אמר הנה כל כך פסו אמונים מבני אדם עד גדר ששוא ובחנם ידברו איש את רעהו שפת חלקות לרמות זה את זה כי לא יועיל לו כי הלא בלב ובלב ידברו כי לבו של זה הוא כמדבר עם לבו של זה וכן לב חברו כלבו של זה שיבינו זה את זה ומה ידברו זה את זה. כלומר שפת חלקותם מדאגה שכנגדו לא יאמין בו או׳ לו יכרת ה׳ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות שהוא אמרו כי אנו ללשונינו נגביר לומר זה אל זה שאוהב את רעהו ושיפליא לעשות לו טובה כלומר שאין תוכנו כברנו. כ״א שלשונינו נגביר בלבד והוא שקר כי רעים אהובים אנחנו וכל נדבות פינו זה אל זה בלבב שלם כי הלא שפתינו אתנו בבחירתנו. ומי אדון לנו מכריחנו להחניף אלא ודאי שבלבב שלם גשם נדבות נניף זה את זה ועכ״ז לא יוכלו לרמות זה את זה כי כל איש יבין כי כל אלה פטומי מילי. והנה האזהרה הא׳ הנה באה שנרמזה באומר והיה פי ראשו בתוכו כאמור. ועל השנית. והיא לבלום פיו מלהוציא דבה כי אחרי כן ירצה לתקן ולא יוכל לרפא אמר שפה יהיה לפיו לא יקרע. והוא על זאת יתפלל כל חסיד ישמור לפי מחסום כי יקניטהו איש פן ברוב כעסו יוציא עליו דבה שקרית או אמיתית. ע״כ רמזה תורה ואמרה שפה יהיה לפיו סביב כי יעשה כמכניס שפתו לתוך פיו לסותמו ולעכב מלהוציא מפיו מילין ולא יבטח בשכלו לומר אם יצא מפי דבר בלתי מתוקן ברוך ה׳ ואעשיר כי רב שכלי כי נבונותי. ואדעה מילין אענה לתקן עותתי. ובמתק לשוני אצרוף כבור סיגי דבורי ואסירה כל בדילי. ע״כ אמר מעשה אורג וכו׳. לומר כי לא יעשו פי המעיל בלתי כפול שהוא על ידי חיתוך בגד. ואחרי כן לכפול שפת הבגד פנימה לחזקו שלא יקרע. רק מעשה אורג שמהאריגה יארג כפול ולא שפת חתך מוכן ליקרע ויתוקן אחרי כן בכפול אותו מעשה תופר לרמוז לאיש בל יבטח לשלוח רסן לשונו להוציא דבה וכיוצא על סמך שיתקן אחרי כן כ״א שיצא דבורו מתוקן בתחלתו בל יקלקל על מנת לתקן. והוא מאמר שלמה בחכמתו (משלי כ״ה) באו׳ פן יחסדך שומע ודבתך לא תשוב והוא כי אחרי או׳ ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל שהוא להוציא דבה מכעס גם שלא משמך כ״א סוד שסיפר לך אחר. אל תגל פן יחסדך שומע ישמע ויאמר כי מכעס ריבו אתה בודה עליו מלבך דבר רע ובשוך חמתך ותרצה לחזור בך ולתקן לא תוכל. וזהו ודבתך לא תשוב ונמצאת בלתי מניח מקום אל השלום. כי תהיה על מצחו תמיד לעולם לא ישכח ולא תוסיפו עוד להיות רעים אהובים כאשר בתחלה באופן כי טוב לגבר לעכב דבורו פן אחרי כן ירצה לתקן ולא יוכל וזהו לא יקרע שעל ידי היות פיו כפול מתוקן מעיקרו לא יבא לידי קרע ופירוד:
גם רמז מאמרם ז״ל כי הוא יתב׳ תולה ארץ על בלימה הוא על הבולם פיו בשעת מריבה מלענות סרה. וזה ירמוז באומרו סביב מעשה אורג שעל ידי היות שפה לפיו. שהוא שבולם פיו תהיה הארץ הכדוריית סביב כאלו אין אויר בונה אל סביבותיה. רק כאלו הוא ארוג מעשה אורג ממנה עד השמים באופן שלא תמוט לעולם ועל כל האמור מה יעשה האדם לבל יבא אל המדה הרעה הלא הוא בלמד עצמו בשתיקה. וגם בהכרחי תהיה שתיקתו כפלים על דבורו:
וזה רמזה תורתינו הקדושה באו׳ ועשית על שוליו רמוני תכלת כו׳ ופעמוני זהב בתוכם כי הלא יקשה בכ׳ כי הלא כאשר היה פעמון בתוך הרמונים כך היה רמון בתוך הפעמונים כי פעמון ורמון היו מסודרים זה אצל זה. אך הוא מוסר אבינו שבשמים ללמדנו דעת כי אין טוב משתיקה והוא כי הפעמון היה כעין זוג בענבל מקשקש בתוכו כצורת הל׳ המקשקשת תוך הפה והזוג ההוא המקשקש הוא המשמיע קולו בבואו אל הקדש. וע״כ הוא משל ורמז הרומז על דבור הפה והרמונים של תכלת וארגמן ותולעת שני הם כפיות חלולות סתומות. אשר לא ישמע קולם הם רמז אל השתיקות והעדר הדבור ולמדנו ית׳ שלא נחשוב בלבנו כאלו הרמונים בתוך הפעמונים שתהיה שתיקה א׳ בין ב׳ דבורים. כ״א כאלו הפעמן הוא בתוך הרמונים ללמד כי בין ב׳ שתיקות נדבר דבור א׳ כי תהי׳ השתיקה כפלים מהדבור כי בין ב׳ דברים שישתק ידבר דבור א׳ כפעמון בין ב׳ רמונים. כי לא על חנם נתן הוא ית׳ פה אחד לאדם וב׳ עינים אם לא ללמד שחצי מה שיראה בעיניו יגיד וזה יהיה לו סייג לכלא את הרוח עועים מלפתותו להביע רעות:
עוד מוסר ב׳ גם לזה הלא הוא כי מלבד אשר יהיו דבריו מועטים יהיה בנחת ובקול נמוך ולא בקולי קולות. וזכו אשר צוה ה׳ יהיה הזוג בענבל המקשקש בתוכו כלשון בתוך הפה שיהיה מזהב כי אין בכל המתכות מה שיעשה ממנו זוג וענבל שיהי׳ הקשקוש כל כך נמוך כזהב:
ועל הג׳ הנמשכת גם הוא מהקודמות והוא דברי ריק ולעגת וליצנות והתול ושחוק וקלות ראש ע״כ היה דבר ה׳ יהיה הענבל הרומז אל הלשון שיהיה של זהב ושיהיה פי הזוג וראש הענבל המקשקש על פני הארץ נוכח הקרקע לרמוז ב׳ דברים. א׳ יהיה כל מענה לשון דברים חשובים ויקרים כזהב ולא דברי ריקות ולצנות אשר שנא ה׳ שנית בראש לו כפוף דברי כובד ראש כענבל שבזוג ושהפה והלשון אל הארץ יביטו לרמוז אל פי האדם שיהיה דובר דברי צדיקים וענוה צדק ולא התול וקלות ראש בסוד משחקים. ולא נחלו על שבר משמותם כי רב וממלאים שחוק פיהם ומה גם כי יראו איש משתגע מתהולל בהתול וליצנות ודברים המרגילים שחוק לכל העומדים לפניו לשמוע סכלותו יחד כלם ישישו וישמחו וימלאו שחוק פיהם עד בלי די ועליהם לשבח את המשוגע ההוא כי ידע לדבר צחות לשמח לבב אנוש בהתולי ליצנותו ומה גם בבית שמחה ומשתה כי יבוזו כסף להביא אנשים פוחזים לצים משחקים ע״פ הנבל ומנבלים פיהם בשירי עגבים ואהבים העתידים עורר לוית יצר סמוך אל הרהורים רעים וחטאים תרדף רעתם וככלותם מקול השירים יחלו מעט בשחוק וקלות ראש והוללות רעה וכל האנשים והנשים אשר יחדו אספו לשמוע הרנה ואל התיפלות בשומעם הדברים מרים ומאררים יוצאים מפי עושיהם ישמח לבבם ויתלהב יצרם וירגילם לערוה. ולא יבצר נותן טעם בר נותן טעם לפגם כי טוב לשמוע שיר כסילים בעת ההיא לאמר כי לשמחת המצוה הם עושים ולא דעת ולא תבונה לאמר כי שמחה לחוד ושחוק וקלות ראש לחוד. וחכמי הגמ׳ ע״ה ראשיהם לשבטיהם חסידי עליון אשר היתה הכלה יפיפיה דמיא לכשורא אכתפיהו. הן המה אשר להם יאתה לשמח חתן וכלה כי אזלת יד יצרם מלבותם. לא המטים עקלקלותם רקים ופוחזים. המהפכים ללענה שמחת חתן וכלה. וכמה הזהירו קדמוננו ע״ה כי במקום גילה שם תהא רעדה בל תת מקום לשטן לקטרג כדרכו לערבב כל שמחה וכמאמרנו על פסוק לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. שהוא שכאשר הלב יודע וזוכר מרירות נפשו הוא עונותיו תמיד נגד עיניו. באופן שבכל עת ירעד ויירא אז בשמחתו לא יתערב זר, הוא השטן לערבב שמחתו כי לא ימצא מקום להאחז כי ע״י יודעו תמיד מרת נפשו גם במקום גילה לא תעדר ממנו רעדה ולא יחטא ועל דבר סוד משחקים ויעלוזו מהתולי אמרי פי איש משתגע בשיחת שיר והתולים וקלות ראש אחשבה שעליהם אמר שלמה גם הוא (קהלת ז׳) כי כקול הסירים שהאש בוערה בם תחת הסיר שעל האש אשר בהבערם קולם נשמע כמשפט לכל קוצים יבשים ובפרט בהיותם על האש תוך המוקד והסיר מכסה עליהם שבתוך החלל ישמע קול הברה בהדלקם בקול הברות שמחה והמה נשרפים כן הוא שחוק הכסיל שמעלה הברות קולות שחוק וקלות ראש והמה מתאכלים ונאבדים ואור גיהנם נדלק ובוער מעתה להם. ועל הד׳ והוא נמשכת מהקודמת כמאמר הכתוב (משלי כ״ב) גרש לץ ויצא מדון הלא היא צאת לריב מהר לחרף ולגדף את זולתו. ע״כ על זאת פקח עינינו הוא יתב׳ בתורתו בשומו את פי המעיל משל אל פי האדם למעלה בבית הצואר ויורנו כי ישית איש שפה לפיו סביב לשמור לפיו מחסום ואת הלשון מדברת. רמז בשולי המעיל מן הקצה אל הקצה ללמדנו דעת בל ימהר איש להשיב דבר בראשית מדון למחרפו כ״א ישתוק מתחלה ועד סוף וישים שפה לפיו עד ילאה וינוח רוגזו בסוף כל דבריו כנרמז בשולי המעיל ואז בשולים בראש כפוף מביט למטה לארץ כזוג וענבל שפי הענבל וראש הזוג אל הארץ יביטו ידבר בנחת ובקול נמוך כענבל זהב תוך זוג זהב שקולם נמוך הרבה ודברים יקרים ונחמדים כזהב מתקבלים להפיס דעתו של שכנגדו. כי אז יראה וישוב ויתחרט על אשר רב עמו ויהפך לפייסו וישפות שלום למו מה שאין כן אם מיד היה מתלהב על הדובר נגדו ופיו ימהר לענות בו סרה ואולי אין על שכנגדו אשמת דבר כי סיכל גופא דעובדא וע״י המיתון יעמידנו על האמת וישקוט מדון משא״כ בצאתו לריב מהר כי יבעיר את האש וינחם ואין מכבה ויבוש כי ידע כי לא חטא לו והוא מאמר שלמה באו׳ אל תצא לריב מהר וכו׳ ריבך ריב וכו׳ שהוא השמר לך אל תצא ממחיצתך לריב מהר טרם תחקור על מעשה שהיה איך היה אולי אין על רעך אשמת דבר פן תהיה נבוך ולא תדע מה תעשה באחריתה בהכלים אותך רעך כאשר יודיעך כי לא ידעת אמתת הדבר ויכלימך באמור לך כי השבת דבר טרם תשמע ודברת רע טרם תחקור שאז גם בעיניך הכל תחשב:
או יאמר בשום לב אל הכנסו בלשון זכר ויצא בל׳ נקבה באומר באחריתה. והוא ע״ד מאמרנו על פסוק (בראשית יב) אל נא תהי מריבה ביני וביניך כי ריב יקרא בהתחלה ואחרי המשכו וירבו נטישותיו תקרא מריבה כי נעשית כנקבה היולדות ונעשית רבת בנים כי האי תיגרא דמיא לבידקא כיון דרווח רווח. וזה מאמר אברם ללוט הנה עד כה שהיא התחלה עדיין הוא ריב זכר כאומרו ויהי ריב בין רועי מקנה וכו׳. אך ירא אני פן תתפשט ותעשה נקבה וזהו אל נא תהי מריבה שתלד ותהיה ג״כ ביני וביניך כמפורש במקומו. וזה יאמר פה אל תצא ממחיצתך לריב המתייחס לזכר בתחלתו כי אף יהיה מזער מתייחס עדיין לריב זכר וגם מעט מזער. כי ע״כ גם מלת ריב חסרת יו״ד תמשך עד היותה מריבה נקבה. וזהו פן מה תעשה באחריתה ופירוש מה כמו מה רב טובך. מה יקר חסדך. מה טובו אוהליך. לשון הפלגת רבוי לומר כמה וכמה תעשה בהפלגה באחריתה כי תרבה ותעשה נקבה יולדת וזה החילו בריב ואומר באחריתה ולא אמר באחריתו והרבוי יהיה בהכלים אותך רעך כי כן דרך אנשים כ״א ראובן יפטור מים בצד מה אם שכנגדו ישתוק ישקיט ריב. אך אם יצא לחוץ ידבר גם הוא באחיו. אז ידלג כאיל האחד בריבו לאמר לו מי זה העצב נבזה הדמות היות אהיה כמוך. וכשמוע שכנגדו את אשר הכלימו אז יבזה בעיניו להשיב לו כפי עזותו כי לא תהיה תפארתו רק שתהיה תוספתו מרובה עאכ״ו רעה כפולה ומעט בעיניו לענות עזות כי יחם לבבו ויבקש לשורפו בהבל פיו ודבה רעה יבקש לו. וזהו פן מה תעשה ותפליג באחריתה בהכלים אותך רעך אחר צאתך לריב. ומהרת לענות אותו לפי שיטתו אחרי ראותך מכלים אותך תחריץ להפליג בריב עד בלי די. לכן טוב לך אל תצא לריב מהר אולי ישקוט הריב מאליו. ואם עברתי מצותי זאת ויצאת לריב לפחות ריבך ריב את ריעך וסוד אחר אל תגל כי בהתגלה הריב וקצפת עליו מאד אם ידעת דבה אשר הוגד לך מפי אחר על בעל ריבך זה שאשר לא טוב עשה אצ״ל שלא תאמר פלוני מכירך שכה וכה דבר עליך כ״א אפי׳ לגלות הסוד לומר כך וכך עשית עם שלא תזכיר שם אומרו אל תגל פן יחסדך שומע. כי יאמר כי מחמת הריב אתה בודה בלבך. ומי יתן יסכימו השומעים כי שקר דברת מפני הריב. כ״א שיחסדך שומע וגם יחשדו את רעך. ולא תוכל לשוב מדבתך לומר מכעס הריב שקר ענית. כי לא יאמינו לקול האחרון על כבוד רעך. וזהו ודבתך לא תשוב הוא דבה שהוצאת מפיך. לא תוכל השיבה אחור:
ועל החמישית והיא הלשון הרע. גם הוא הזהירנו ית׳ ג״כ בשומו רמז הפה אל בית צואר המעיל. והלשון בשוליו לרמוז דעת מספרי לה״ר. כי שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ כאשר הפליגו רז״ל. כי אפי׳ כלפי שמיא ישיתו פיהם כמפורש אצלנו במקומו בס״ד:
ועל הששית והוא הולך רכיל ומגלה סוד. אמר פעמון זהב ורמון והוא כי הרוצה ליזהר בל יפול בשחת העון הרע הזה לא בלבד סוד אחר אל יגלה כי אם גם לא יגלה סוד של עצמו לבן בריתו. כי יתן מכשול לפניו לגלותו ויהיה לו חלק בעון חברו מלבד מה שמזה יבא גם הוא לגלות סוד אחר וזהו פעמון כו׳ לומר אם יהיה דבר מקשקש בתוך פיך והוא נוגע אליך ממך ובך כענבל תוך הזוג שהענבל והזוג שניהם מתכת אחד. כך הסוד המקשקש בקרבך לצאת חוצה הוא משלך נוגע אליך ממך ובך אל תגלהו כ״א יהיה ממך כרמון שגרעיניו כמוסים בתוכו בל יצאו אם לא יבקעוהו ביד או בסכין חותך.
וזה אחשוב כיון שלמה בחכמתו באו׳ (משלי י״א) הולך רכיל מגלה סוד כו׳. והוא ענין מאמר החכם כי היה איש שגלה סוד לגבר עמיתו ובא רעהו ויספר לאחיו בחוץ. וכשמוע האיש שמה שבינו לבין חבירו נשמע בין החיים היטב חרה לו. ויכעוס עליו ויאמר הטוב לך כי תגלה סודי ויען ויאמר לו לא עלי תלונתך כ״א עליך כי אני ממך למדתי ונשאתי ק״ו ומהאם פלו׳ שנוגע אליו הדבר לא עצר כח לעצור במלין ולא היה נאמן לעצמו ויגד אלי כי מה גם עתה אנכי שאין הדבר נוגע אלי כי איך אהיה נאמן אל זולתי נמצא כי בצד מה המגלה סודו הולך רכיל יקרא כי הוא היסב להגלות על יד רעהו וזה יתכן אמר שלמה הולך רכיל מגלה סוד לומר אתה דע לך כי הולך רכיל יקרא מי שמגלה סודו לזולת שאינו נאמן אל עצמו כי הוא יסב יגלנו שומעו כי עצור במלין מי יוכל כי מי שהוא נאמן רוח כלומר אל רוחו ועצמו מכסה דבר בקרבו לא כן הבלתי מכסה כי גם אל רוחו אינו נאמן ואיך יהיו אחרים נאמנים לו:
או שיעור סוף הפסוק ונאמן רוח בעצם יקרא מי שאין צריך לו מה שהוא סוד כי אם גם מה שהוא דבר בעלמא. יכסה בל יורגל לגלות גם סוד. וזהו ונאמן רוח יכסה דבר והיא עובדא דגמ׳ על תלמיד שגלה סוד לסוף כ״ב שנה. והוציאוהו מהישיבה עם היות שאחר כל השנים לא היה נזק בהגלותו על כי מזה יורגל להיות הולך רכיל:
גם יתכן ברמז היות בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ כי הנה דרך הולך רכיל. להתחיל בחסידות כמצטער על עוברי תורת ה׳ ומראה לחברו כי בממלתו עליו בל תבא עליו רעה לא ידע שחרה מאת גבר עמיתו אשר הוא בוטח בו מגלה לו לבל עמוד על דמו. הנה כי ישית בשמים פיו אך לא כן לבו. כ״א לשונו תהלך בארץ מתפשטות לחרחר ריב. והוא מאמרנו על פסוק דברי נרגן כמתלהמים כו׳ והוא לומר כי על כן ברית כרותה לרכילות להתקבל כי הלא זה דרכו של איש טמא שפתים כנאמן אהבתך כרע כאח יבא לך כיגע ורפה ידים נאנח בשברון מתני׳ כמתמרמר בקרבו וגנח מלבו והיה כי תאמר אליו על מה אתה נאנח אז יענה ויאמר מה אומר ואוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר אם אמרתי על דברת הולך רכיל אתהלך וחטאתי לאלקים ואם לא אומר צר לי עליך אחי כי אהבת עולם אהבתיך ולא עצרתי כח להיות שומע חרפתך ודוברים רע על נפשך ולא אגיד לך כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר תמצאך מרבה משטמת הנראים כאוהביך. על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך להצילך. ועתה תהי נא אלה בינותינו ביני וביניך להסתיר דבר בל יודע כי דברתי לך רק יכנסו דברי באזניך כתבם על לוח לבך והשמר פן ואל תגל כי מאשר נפלאתה אהבתך לי והיה לבי כאש בוערת באתי אליך עתה אתה דע לך כי פלוני אלמוני איש שלומך אשר בטחת בו ותאהבהו וגם הוא לך למראה אל תאמן בו כי לא כן לבו כי שבע תועבות בקרבו ותכלית שנאה שנאך לא תדרוש שלומו וטובתו כי אויב הוא לך ולפעמים שקר כוזב ולבל תגלה רעתו יצו עליו יסתיר דבר מי זה אמר פן יבא לידי נסיון ויתבדה ויאחז. ולפעמים מהטעם הזה הלך ילך גם אל מי שאמר עליו וכל הדברים הרעים אשר דבר לזה ידבר גם לאחר וישביענו גם הוא בל יאמר מבטן מי יצא העגל ההוא. והיה כי יפגעון איש באיש. וכל א׳ מלא כרסו מחמת המסית אשר הבעיר בם אש וגפרית לא יוכל להתאפק איש על אחיו מלדבר סרה. ותבער בם אש המריבה ואין מכבה זה יאמר משיב רעה תחת טובה בפיך שלום תדבר ובקרבך תשים ארבך. וזה יאמר זה מום שבך כי איש צר ואויב אתה הוא מעולם ומקול קול יעקב ההולך וחזק מאוד יבאו בריב הידים ידי עשו ויכו איש את רעהו. ויתגודדו כמשפטם באש חמתם ואז יחרץ האיש הבליעל לאמר לכל א׳ מהם הראית כי נמצאו דברי ולפעמים כל חפץ הנרגן הוא מאשר שנא את החלש מהם ויגורהו בחרמו להביא עליו המכות האלה. בין ידי מי שתקיף ממנו או להתכבד בקלונו והן כל זה יפעל הנרגן בהחילו כמצטער על עונו אלא שאומר שרואה לעומתו צרת רעהו וחם עליו שעל כן נכנסים הדברים בקרב לבו כארס נחש וז״א דברי נרגן כמתלהמים מתדכאים ומלאים דאגה על העון ועל צרת אוהבו. שבא להצילו מרעתו על כן המה ירדו חדרי בטן מקבלם כחצי גבור שנונים כמדובר:
ועל השביעית אמר והיה על אהרן לשרת ונשמע כו׳ והוא כי המנבל פיו. בחלאת טומאת נבלות הפה שקץ ישקץ פיו ולשונו ותעב יתבעם כי עשאם בסיס לדבר האסור ואיככה יוכל לעבור לפני מלך מלכי המלכים בפה דובר נבלה ולא יקצוף על קולו. לאמר מי זה נבזה ערב אל לבו לעמוד לפני לבקש רצון על עונותיו בניבו נבזה בכלי מכוער מוקצה מחמת מיאוס חלאת טומאת נבלתו כדבר אחת הנבלות והן לו היית עבד מלך הארץ האם עמדת לפניו לשרתו על שולחנו בכלים מכלים צואים הלא תכלם וגם הוא ברעש גדול. מלאך רשע יצוה לך להמיתך בחרב ועתה שא נא ק״ו. ומה אם מלך הכושי חרש את חרשי אדמה להבל דמה תחייב את ראשך בשרת אותו בכלי בלתי טהור ומה גם עתה. אתה יתוש נטוש כי תערב אל לבך להתהדר לפני מי שאמר יהי׳ העולם אשר לגדולתו מי מהקדושים עליונים ותחתונים בשפה ברורה ובנעימה קדושה יהי׳ כדאי לעמוד לפניו ולדבר אליו. ק״ו בן בנו של ק״ו כי יקריב איש והוא בן בליעל מדבר אליו בטומאת שפתים כי פיך שלחת ברעת נבלות הפה ותמאס ומאין ולאין שמת לבך לדבר אליו. ולומר לפניו הללויה בפה דובר נבלה ואוי לה לאותה בושה כי תבא בית ה׳ ולא נמנעת מהביא עביט מי רגלים במקדש מפני הכבוד השוכן שם. ואנה תוליך את חרפתך כי תהפך כלי שרת העומד לשרת בו את קונך. לאחד מן הביבין והלא על הפה שאדם שח בו שיחת חולין בושנו מאד להלל בו את ה׳ כמאמר האומר. מי יתן והיו לי ב׳ פיות. א׳ לדבר בו צרכי ביתי וא׳ לדבר בו עם קוני ומה גם עתה אשר בפה טמא יערוך לפניו ית׳ לבקש רצון. כי איך יהיו לרצון אמריו אם הסניגור הוא הקטיגור. ובדברך בו יהי׳ לך למזכיר עון. והלא ארז״ל על פסוק עד עת בא דברו אמרת ה׳ צרפתהו. כי למען הביא ה׳ הטוב על יוסף צוה להביא כל דברי יוסף אשר דבר בפיו. אם טוב ואם רע. וצרפתהו יתב׳ וימצא כי טוב היה ויצלח למלוכה הנה הורו ז״ל כי כאשר ניב ל׳ האיש משרת לו לטוב. ולא חטא בו אז יהיו לרצון אמרי פיו בכל עת אשר יבא אל המלך הקדוש לבקש מלפניו והן זאת תרמוז תורתנו באמור והיה על אהרן וכו׳ לומר כי כאשר הדבור שהוא נמשל אל המעיל שנדברנו בו יהיו על אהרן לשרת שהוא לשרת בו את ה׳ ולא למה שהוא הפכו. אז ונשמע קולו בתפלתו בבואו אל הקדש לדבר אתו ית׳. משא״כ אם יתהפך חלילה: (לז) ועשית ציץ וכו׳ – הנה הציץ מכפר על עזות פנים וע״כ הוא במצח כי שם ביתו כד״א ומצח אשה זונה היה לך כו׳ ולפ״ז יתכן המשיל המצח אל הציץ וירמוז לאדם כי תחת היות המצח כלי לחטוא יהפכנו לעבוד את ה׳ כי יעשנו עדי וציץ ויהיה זהב הפך אשר מצחו נחושה שהוא מתכת קל וקשה ובלתי חשוב כי אם כזהב כבד ורך וחשוב כך תהיה עניו כבד ראש ובלתי קשה ולא תשים מצחך רק על דבר חשוב כזהב ושיהיה טהור בלי לכלוך שום פניה מצטרפת כי אם טהור שאם דרך משל יהיה ליסר רשע לא תכוין ע״פ דרכך לינקם על דבר שהקניטך ואם יקשה בעיניך הנצל מזה עשה זאת תחלה שהוא ופתחת עליו וכו׳ ואח״כ ושמת וכו׳. והוא כי הנה ידוע מרז״ל כי במצח כל איש מפותח בו כל מעשהו אם טוב ואם רע. ובזה יאמר עשה מעשים באופן שכל שיפותח במצחך יהיו דברים המורים חותם עבדות לה׳ שיהיה הכל קדש ולא יהיו בו מפות׳ דברי עונו׳ וזהו פתוחי חותם של קדש לה׳ ואז ע״י היות כל אשר במצחך פתוחים של כשרון מורים היותך עבד חתום קדש לה׳ אז תבטח כי כשתשים מצחך לעומת רשע ורע ודאי שיהיה לשם שמים משולל פניה בלתי טובה וזהו ופתחת כו׳ ושמת אותו על פתיל תכלת כי כשתפתח אותו פתוחי חותם כו׳ אז ודאי שושמת אותו לעומת זולתך יהיה על פתיל תכלת הוא חיבור לכסא הכבוד בנמשל לתכלת. כמאמר רז״ל (מנחות דף מ״ד) תכלת דומה לים ים לרקיע רקיע לכסא הכבוד. ומה שתשים מצחך לא על שפלים לשפלותם כ״א על רמים וזהו והיה על המצנפת שהוא על רם בעל גסות הרוח נמשל למצנפת כי ע״כ המצנפת שהוא גבוה מכפר על גסות הרוח להביא למוטב ולא כמסתר פנים ממנו. כ״א שים מצחך לעומת מצחו ולא תירא כי ה׳ עמך וזהו אל מול פני המצנפת יהיה: (לט) ושבצת וכו׳ – הנה הכתנת מכפרת על שפיכות דמים והמצנפת על גסות הרוח והאבנט על הרהור הלב והנה שלשתן בכלל שש הנה שנא ה׳ שאמר שלמה גסות הרוח באו׳ עינים רמות שפיכות דמים באומרו וידים שופכות דם נקי והרהור הלב באו׳ לב חורש מחשבות און. ע״כ יאמר ושבצת את הכתנת שש. וגם על המצנפת אמר שש שכלם בכלל שש הנה שאמר שלמה ברוח קדשו ובלב הוסיף ואמר תעשה מעשה רוקם שהוא שתעשה בתחלת המחשבה שהלב מצייר ורוקם שיהרהר בדבר שציור המחשבה עושה מעשה שהיא מחשבה טובה שהקדוש ב״ה מצרפה למעשה משא״כ מחשבה רעה וזהו תעשה אבנט שהוא המתייחס אל הלב שיהיה מעשה מה שהוא מצייר ורוקם ולא מה שאינו חשוב מעשה: (מב) ועשה להם וכו׳ – ולא אמר מכנסי שש על כי ענין גילוי עריות אינם מהשש דברים שכתבנו שאמר שלמה שש הנה שנא ה׳ וקראו בד לרמוז לאדם שעל בחינת המכנסים לא ישים אל לבו בחינת חיבור רק כאלו בד שהוא יחידי כד״א חרב על הבדים. שפירשו ז״ל (ברכות דף ס״ג) כאומרו יחידים כן או׳ בד רמז יעלה על רוחו כי בד ויחיד הוא בלי חיבור כ״א בעת מצותו ובכלל הדבר במה שמכפר על גלוי עריות רמז בל יתייחד עם הערוה. כ״א יהיה יחיד:
עוד רמז כי לא בלב׳ יכסה אדם מעצמו בשר ערוה כי אם ממתנים ועד ירכים והוא מאמרם ז״ל (שבת דף קי״ח) ברבינו הקדוש שלא נגע מעולם מסנטרו ולמטה שהוא ממתנים ועד ירכים. וכן אמרו במדרש כי כשנמול אנטונינוס אמר לרבי שיסתכל במילתו אם נמול כראוי ואמר לו בדידי לא אסתכלי׳ בדידך אסתכל ושיעור הרמז כדי לכסות מהרהו׳ בשר ערוה צריך שממתנים ועד ירכים יהיה הזהירות: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון